פינק פלויד (Pink Floyd) הייתה להקת רוק בריטית שפעלה מסוף שנות השישים עד אמצע שנות התשעים. היא נחשבת לאחת הלהקות המשפיעות והמצליחות ביותר של שנות השבעים ושנות השמונים. עד ימינו המוזיקה הייחודית של פינק פלויד ממשיכה להשפיע על מוזיקת הרוק ואף על מוזיקה אלקטרונית. פינק פלויד נודעים בזכות הופעות הענק התיאטרליות שלהם, המילים הפילוסופיות בשיריהם, התמונות המפורסמות על עטיפות אלבומיהם, ומוזיקה ייחודית המשלבת בין רוק מתקדם, רוק פסיכדלי, רוק כבד ובלוז. שם הלהקה הוא שילוב שמם של שני אמני בלוז, פינק אנדרסון ופלויד קאונסל, וככל הנראה נהגה על ידי סיד בארט.
שנות השישים
הלהקה החלה את דרכה כאשר שלושה סטודנטים לאדריכלות: גיטריסט בשם רוג'ר ווטרס, קלידן בשם ריצ'רד רייט, מתופף בשם ניק מייסון, ושני חברים נוספים -בסיסט בשם קלייב מטקאלף וזמרת בשם ג'ולייט גייל הקימו בשנת 1963[1] להקה בשם Sigma 6 ששינתה את שמה מספר פעמים. בשנת 1965 עזבו שני האחרונים, ולשלושת הסטודנטים הצטרף סיד בארט. בארט הפך במהרה למנהיגה של הלהקה, והחליט לשנות את שמה – בהתחלה ל-The Pink Floyd Sound, לאחר מכן The Pink Floyd ולבסוף Pink Floyd.
בתחילת דרכה כללה הלהקה 5 חברים: ווטרס, בארט, רייט, מייסון וגיטריסט בשם בוב קלוז, כשבארט היה הסולן הראשי וגיטריסט המשנה, וווטרס הפך לנגן הבס של הלהקה. בעקבות הצעתו של החונך שלהם לאדריכלות באוניברסיטה, מייק לאונרד, עברו החמישה להתגורר יחדיו בדירה בבניין בו גר לאונרד עצמו. לאונרד, שהיה ארכיטקט, עסק באותה העת בניסויים שונים של אפקטים ויזואלים. הוא השתמש במקרן ובעצמים שונים אותם הקרין באמצעותו על גבי מסך. בשלב כלשהו אף הביע לאונרד את רצונו להצטרף ללהקה, אולם חבריה דחו אותו בנימוס. בוב קלוז עזב את הלהקה מיד בראשית דרכה, והספיק להקליט עימה שיר אחד בלבד (Lucy Leave), מן הראשונים והאלמונים שחיבר בארט. לאחר עזיבתו של קלוז, הפך בארט לגיטריסט הראשי של הלהקה. הרביעייה המשיכה בדרכה, וערכה נסיונות בתחום הצליל והאפקט הוויזואלי.
חברי הלהקה שיתפו פעולה עם לאונרד, כאשר ניגנו קשת של צלילים נסיוניים, מוזרים ופסיכדלים, בזמן שהאחרון הקרין אפקטים ויזואלים שונים על מסך גדול. כך נולד אלמנט הקול המשולב עם האפקטים הוויזואלים ברקע שילווה אותם בהמשך דרכם. בתחילת דרכה השתייכה פינק פלויד לזרם "תרבות הנגד" (Counterculture), אשר ביטויה החזק ביותר היה ב"מחתרת" של לונדון בכלל ובמועדון ה-UFO הלונדוני הפסיכדלי בפרט, בו מצאה פינק פלויד את תהילתה הראשונית. בתחילה, לא ניגנה הלהקה שירים כלל – עיסוקה המרכזי היה מציאת ויצירת צלילים מיוחדים ככל האפשר, תוך התבססות בעיקר על אלתור ועל מניפולציה באפקטים קוליים. לכך הצטרפה המצגת הוויזואלית המרשימה שהוקרנה היישר על הנגנים. מאז לא ויתרה פינק פלויד על האפקטים החזותיים המרשימים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהופעותיהם.
הקריירה המוזיקלית המקצוענית של פינק פלויד החלה בשנת 1967 כאשר חברת התקליטים Columbia (חברת הבת של EMI) החתימה את פינק פלויד על חוזה ארוך טווח. בחודש מרץ של אותה שנה יצא הסינגל הראשון של פינק פלויד, Arnold Layne, והתברג ברשימת 20 הראשונים, אף על פי שהיה זה שיר סקנדליסטי העוסק בטרנסווסטיט (חברת נעוריו של בארט טענה שהמדובר בסיפור אמיתי על אדם שהכירה בקיימברידג') שנהג לגנוב בגדי נשים מחבלי כביסה וללבוש אותם, ולא התאים כלל לסגנונות המוזיקליים הרווחים באותה תקופה. גם הסינגל השני, See Emily Play, נחל הצלחה והגיע עד למקום השישי במצעד הבריטי, ביוני אותה שנה. השיר נכתב על נערה היפית מורדת, בתו של לורד מכובד, אותה הכיר בארט במועדון ה-UFO בלונדון. שני השירים, פרי עטו של בארט, ניחנו בנגינה פסיכדלית עם ליריקה הומוריסטית משהו, על סף השגעון.
באוגוסט 1967 שיחררה פינק פלויד את אלבום הבכורה שלה - The Piper at the Gates of Dawn ("החלילן בשערי השחר") – שהיה אלבום פסיכדלי מעניין ומוצלח, ונחשב גם כיום לאחד מעמודי התווך של הרוק הפסיכדלי. אלבום זה שבר את מבנה השיר הפופי – השירים התארכו להם מעבר ל-3 הדקות, ולא ניתן היה לשים לב למבנה ברור כלשהו של השירים, זאת לעומת השירים הפופיים שהיו שבלוניים למדי. שני הסינגלים המוצלחים לא שולבו באלבום, אולם היו בו כמה מן היצירות היותר מפורסמות של פינק פלויד כגון Astronomy Domine או Interstellar Overdrive. על האלבום היה חתום בעיקר סיד בארט, שאלבום זה נחשב לספינת הדגל של יצירותיו. הוא התערב בכל האספקטים של ההקלטות והעיבודים, ולא רק בכתיבת השירים. אולם למרות פעלתנותו הרבה, הסתמנה אצלו כבר אז ירידה מסוימת בכושר התפקוד.
ואכן, עם ההצלחה של האלבום החלה גם נפילתו של בארט. מצבו הנפשי התדרדר, התנהגותו הפכה ללא צפויה, ונראה שגם חיבתו המוגזמת והתמכרותו לסמי הזיה שונים ובראשם LSD, פגעו בתפקודו ובכושר מחשבתו. הוא היה נתון להתפרצויות פסיכוטיות, לא היה מסוגל כמעט לדבר, ובהופעות לא הצליח לנגן את מה שהוא עצמו כתב כמה חודשים לפני כן. הוא החל לאבד עניין בלהקה וגרם לחבריה ולאמרגניה מבוכה קשה והפסדים כספיים: פינק פלויד נאלצה לבטל את סיבוב ההופעות בבריטניה, וסיבוב ההופעות בארצות הברית נחל כישלון חרוץ והלהקה נאלצה לקטוע אותו כעבור 8 ימים בלבד. בארט נהג לעלות ולרדת מהבמה על דעת עצמו, היה "נתקע" על אקורד אחד ומנגן אותו שעה שלמה וכך החל להוות מכשול להצלחת הלהקה. חברי הלהקה עמדו בפני פרשת דרכים מקצועית, כאשר היוצר הראשי וכותב מרבית החומרים של הלהקה חדל מלתפקד. לקראת סוף 1967, החלו בנסיונות למצוא מחליף לבארט, אך עם זאת לאפשר לו להישאר כחבר בלהקה, ככותב החומרים העיקרי. בכך נסללה דרכו של דייוויד גילמור, חבר ותיק, בן עירם של בארט ו-ווטרס (קיימברידג'), וגיטריסט מוכשר (שאף לימד את בארט לנגן על גיטרה בעבר), ללהקה. רוג'ר ווטרס החליף את מקומו של בארט כמנהיג הלהקה, והוא אף קיבל את ההחלטה להפסיק לקחת אותו להופעות. תחילה היה גילמור מחליפו של בארט בהופעות, אולם במהרה ננטש סיד מאחור, וגילמור הפך לחבר שווה זכויות בהרכב הלונדוני. לאחר שהוכרז רשמית שאינו עוד חבר בפינק פלויד, פנה סיד לקרירת סולו במהלכה יצר שני אלבומים בעזרתו הצמודה של דייוויד גילמור וחברים נוספים. בארט רצה להמשיך ליצור, אך מצבו לא אפשר זאת. כאשר בא להקליט אלבום נוסף, הוא הופיע באולפן עם גיטרה ללא מיתרים, ובאמצע אחת ההקלטות עזב את האולפן מבלי ליידע איש, ולא חזר מעולם.
פינק פלויד גם גייסה אמרגן חדש, וכך בכוחות מחודשים (ובשיתוף פעולה מזערי מצד בארט) הוציאה ביוני 1968 את האלבום A Saucerful of Secrets ("צלוחית מלאה סודות"). אלבום זה ביטא את נסיונותיה של פינק פלויד למצוא כיוון מוזיקלי שמתאים לה, אם כי עדיין נשארו בו השורשים הפסיכדליים מהשנים הראשונות. שתי היצירות המפורסמות ביותר מאלבום זה הן Set The Controls For The Heart Of The Sun, ו-A Saucerful Of Secrets, אשר זכה לתשבחות רבות והיה מלווה בנעימה שמיימית מסתורית רוויה במתח. בחלקו הראשון של השיר הנושא את שם האלבום, הלהקה מכה בכלי הנגינה, במובן המילולי, ויוצרת מארג צלילים אימתני ואף קשה לשמיעה בקטעים מסוימים. שיר זה מסתיים בנעימה שקטה ועצובה, המנוגדת לחלוטין לחלק הראשון.
בשנת 1969 חיברה הלהקה את הפסקול לסרט צרפתי בשם More, והוציאה אותו תחת אלבום הנושא את שם הסרט. אלבום זה אינו מהווה ציון דרך משמעותי בדרכה המוזיקלית של הלהקה, אם כי הביא לפינק פלויד הכרה במקומות חדשים באירופה וסכומי כסף נאים. באותה שנה חובר פסקול לסרט נוסף, "נקודת זבריצקי" (Zabriskie Point) של מיכלאנג'לו אנטוניוני, אולם זה האחרון השתמש רק בחלק מועט מהשירים שכתבו פינק פלויד. האלבום המלא שחיברה פינק פלויד לסרט הפך לפריט אספנים מבוקש במרוצת השנים. כמו כן, אחד מן השירים – Violent Sequence – היווה את הבסיס לאחד מן השירים היותר מפורסמים של פינק פלויד בעתיד – Us And Them.
עדיין בשנת 1969, הוציאה פינק פלויד את האלבום הכפול Ummagumma. השמועה באשר למשמעותו ולמקורו של השם, גרסה שמשמעותו "סקס" – ומקורו בסלנג השייך לאוניברסיטת קיימברידג'. חלק מחברי הלהקה נשבעו לעומת זאת, שהמילה מומצאת לחלוטין ואין לה פירוש. האלבום כולל שני חלקים. חלקו הראשון כולל הופעה חיה בה בוצעו שיריה הקודמים, ביניהם גרסאות מצוינות ל-Set The Controls For The Heart Of The Sun, ו-A Saucerful Of Secrets. חלקו השני, שהוקלט באולפן הקלטות, ביטא את המשך חיפושיה של הלהקה אחר כיוון מוזיקלי ייחודי. בחלק זה, הקליט כל אחד מארבעת החברים קטע סולו בלעדי על גבי חצי צד של תקליט וניל. חלק זה הצטיין בעיקר בפסיכדליות ובקטעים ארוכים ולא מלודיים, כמו גם בניסויים מתמשכים על כלים לא שגרתיים. אלבום זה התקבל בביקורות מעורבות ולא נכנס לצמרת המצעדים. אחד ממבקרי המוזיקה הנחשבים באותה תקופה אמר: "האלבום נשמע כאילו רוג'ר ווטרס וריק רייט עשו סקס על ערימה של כלים והקליטו את הצלילים שהם יצרו". אולם היה זה האלבום הראשון של פינק פלויד שהופץ בצורה מסודרת בארצות הברית, והייתה לו בנוסף השפעה בינלאומית רבה.
